<h1>ראבי"ה סימן אלף נ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של גוים אסור לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאל מהם להלוותן וללוות מהם לפורען ולפרוע מהם. ר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהן. אמר שמואל נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור. ואמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד. ואית מרברבתא דמוקי לה לכולה מתניתין דווקא במשא ובמתן והלואה מידי דהוה לתקרובת ע"ז אבל זוזי לא כדתנן [נ"א ע"ב] מצא בראשו מעות הרי אלו מותרין ובהרו(י)חה דתקרובת ע"ז מיירי. ואינה כן פשוטה של השיטה. ואם נשא ונתן מותר כריש לקיש דהא תניא כוותיה [ו' ע"ב] אע"ג דלא חשיב לה [ביבמות ל"ו ע"א] בהני תלת (והילכתא כוותיה דר' יוחנן) [דהילכתא כר"ל] שאני הכא (דתנן) [דתנאי] פליגי בפלוגתייהו ור' יוחנן כתנא בתרא דמתניתין דאמרינן לקמן [ז' ע"ב] נשא ונתן ביד איכא בינייהו. וכל הני מדרבנן הוא שעשו סייג כדתניא בתוספתא דע"ז בפרק א' [ה"ג] לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו מפני אבק ע"ז. והקילו בדבר דתניא [י"ג ע"א] הולכין ליריד של גויים ולוקחין מהן עבדים ושפחות ושדות וכו' מפני שהוא כמציל מידם. ובזמן הזה שאינם אדוקים כולי האי הקילו בכל דברים ולא שנא דבר המתקיים ולא שנא דבר שאינו מתקיים ואפילו ביום אידם מותר כדחזינן [ו' ע"ב] לגבי עובדא דר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא ביום אידם ולא אשקלי הוה ליה איבה. והכי נמי גרסינן לקמן בפירקין [ט"ו ע"ב] מכירה תריסין אי הכי חיטי ושערי לא מזבין להו ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש מפני האיבה. ודכוותה אומר בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תיילד וכו' [כ"ו ע"א] אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכן לגבי הרועים בהמה דקה והגוים [שם ע"ב] מוכח כן. וכיון שלא יכלו לעמוד בה כולי האי באיזה דבר יקפיד הגוי, אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה והתירו לו הכל כאשר פי' נמי פת של גוים נמי. ודכוותא השיב רבינו שלמה מ"כ שמותר משום איבה אפילו ביום אידם. וגם נראה שבימים קדמונים היו מזבחים לע"ז ביום אידם אבל עתה נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג וגם היריד שבזמן הזה קבעום לריוח של (עצמה) [עצמם] ולא לשם ע"ז וגם בפרק בתרא [ס"ה ע"א] גרסינן רב שדר להו קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח ע"ז. ואע"ג דפסק שמואל בפרק השוחט [חולין ל"ט ע"ב] הלכה כר' יוסי דזה מחשב וזה (ה)עובד לא אמרינן, אבל אם השוחט הוא גוי משמע דאמרינן סתם מחשבתו לע"ז, הני מילי בזיבוח שהוא כעין פנים הילכך אפילו בימי רב יוסף הוה חייש. וסמכינן נמי אהא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [שם י"ג ע"א] ר' אמי אמר שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז ופרכינן וניחוש דילמא מין הוא ומסקנא אמר רב נחמן אין רוב אומות מינין סבר לה כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, פירוש אפילו חזינן להו דפלחי, ולא קאמר רוב גוים עובדי ע"ז. ור' אמי, ור' חייא בר אבא ור' יוחנן דאוקי מתני' דלעיל דלא כר' אליעזר לא פליגי וכן (פירש) [פירש"י] התם. וכן נ"ל דהא אוקי' [שם ע"ב] לר' אמי כאידך דר' יוחנן. ומיהו הך מיירי בימי הראשונים אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינן אדוקין. ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז. וכלים שהביאם גוי לכתחילה לשם משמשין אינן אסורין מיד. ורבינו יב"א פירש הא דצריכים משמשים ביטול (ו)הני מילי אם עשאן מתחילה לכך [אבל אם לא עשאן מתחילה לכך] אפילו נתנם לע"ז ושימש בהן אין אסור אלא כל זמן שמשמשין בהן וכדתנן בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"ב] ג' בתים הם וכו' העמיד עליה ע"ז וסילקה וכו'. אבל רשב"ט פליג עליה והאריך. ואני קצרתי.
וראיתי שהשיב רבינו גרשום מאור הגולה ששאלתם על בגדי הכומרים שמזמרין בהן לע"ז ואומרין שמשמשי ע"ז הם ואסורין (ו)יש לסמוך אדר' יוחנן [חולין י"ג ע"ב] דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם הילכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום אידם וכיון דמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו כדתניא [נ"א ע"ב] אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר וכו' וכיון דלאו עובדי ע"ז הם אע"פ שעובדין ע"ז אינה נחשבת ע"ז, ודאי ע"ז עצמה שלהם אסורה דתנן [שם] ע"ז של נכרי אסורה מיד. בין נעבדת בין אינה נעבדת. ובכיוצא בזה שפרנסתו תלוייה בכך הנח להן שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. וגם רבינו זקני כתב בסיפרו (ראב"ן סי' רפ"ט) להיתר על בגדי כומרים שקורין קזוקלשא מפני שיוצאין בהן להתנאות לכנגד המלכים. וגם תולין המלכים הרושלר של מעילים של ע"ז באולם המלכים להתנאות, ודמי לשיפה לצורכו ולצורכה דמות השפאים כדאיתא בפרק כל הצלמים. והמחמיר תבא עליו ברכה. ורבינו אבא מרי היה מלמדינו כל היכא דאית לכומרים אחריני אע"ג דברור קא זבני לע"ז שרי כדאמרינן בפירקין [ו' ע"א] למאי נפקא מינה דאית ל[י]ה בהמה לדידיה. וכן לגבי נזיר אוקימנא [שם ע"ב] דקאי בתרי עיברי נהרא הא לאו הכי מושיט לו היין אע"ג דברור שותה היין. ואמרינן נמי [כ"א ע"א] לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכה, ודייקינן מינה דשכירות לא קניא וקא עבר הישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך, הא לאו הכי דביתו של גוי הוה מיקרי לא היה עובר הישראל אפילו משום לפני עור וגו' (טעמא) שממציא לו בית לע"ז וטעמא משום ד[ב]לאו ביתו הוה פלח נמי. והא דתנן [י"ג ע"ב] סתמא מותר פירושו אסור ותניא בתוספתא דמכילת' [בפ"ק] בסופו מוכר לו יין ואינו חושש שמא מנסכו לע"ז ואם פירש לו אפילו מים ומלח אסור למכור לו, דווקא בדלית ליה לדידיה ואז אסור במפרש.
<h2>דף ו:</h2>
לפני אידיהן של גוים אסור לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאל מהם להלוותן וללוות מהם לפורען ולפרוע מהם. ר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהן. אמר שמואל נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור. ואמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד. ואית מרברבתא דמוקי לה לכולה מתניתין דווקא במשא ובמתן והלואה מידי דהוה לתקרובת ע"ז אבל זוזי לא כדתנן [נ"א ע"ב] מצא בראשו מעות הרי אלו מותרין ובהרו(י)חה דתקרובת ע"ז מיירי. ואינה כן פשוטה של השיטה. ואם נשא ונתן מותר כריש לקיש דהא תניא כוותיה [ו' ע"ב] אע"ג דלא חשיב לה [ביבמות ל"ו ע"א] בהני תלת (והילכתא כוותיה דר' יוחנן) [דהילכתא כר"ל] שאני הכא (דתנן) [דתנאי] פליגי בפלוגתייהו ור' יוחנן כתנא בתרא דמתניתין דאמרינן לקמן [ז' ע"ב] נשא ונתן ביד איכא בינייהו. וכל הני מדרבנן הוא שעשו סייג כדתניא בתוספתא דע"ז בפרק א' [ה"ג] לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו מפני אבק ע"ז. והקילו בדבר דתניא [י"ג ע"א] הולכין ליריד של גויים ולוקחין מהן עבדים ושפחות ושדות וכו' מפני שהוא כמציל מידם. ובזמן הזה שאינם אדוקים כולי האי הקילו בכל דברים ולא שנא דבר המתקיים ולא שנא דבר שאינו מתקיים ואפילו ביום אידם מותר כדחזינן [ו' ע"ב] לגבי עובדא דר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא ביום אידם ולא אשקלי הוה ליה איבה. והכי נמי גרסינן לקמן בפירקין [ט"ו ע"ב] מכירה תריסין אי הכי חיטי ושערי לא מזבין להו ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש מפני האיבה. ודכוותה אומר בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תיילד וכו' [כ"ו ע"א] אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכן לגבי הרועים בהמה דקה והגוים [שם ע"ב] מוכח כן. וכיון שלא יכלו לעמוד בה כולי האי באיזה דבר יקפיד הגוי, אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה והתירו לו הכל כאשר פי' נמי פת של גוים נמי. ודכוותא השיב רבינו שלמה מ"כ שמותר משום איבה אפילו ביום אידם. וגם נראה שבימים קדמונים היו מזבחים לע"ז ביום אידם אבל עתה נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג וגם היריד שבזמן הזה קבעום לריוח של (עצמה) [עצמם] ולא לשם ע"ז וגם בפרק בתרא [ס"ה ע"א] גרסינן רב שדר להו קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח ע"ז. ואע"ג דפסק שמואל בפרק השוחט [חולין ל"ט ע"ב] הלכה כר' יוסי דזה מחשב וזה (ה)עובד לא אמרינן, אבל אם השוחט הוא גוי משמע דאמרינן סתם מחשבתו לע"ז, הני מילי בזיבוח שהוא כעין פנים הילכך אפילו בימי רב יוסף הוה חייש. וסמכינן נמי אהא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [שם י"ג ע"א] ר' אמי אמר שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז ופרכינן וניחוש דילמא מין הוא ומסקנא אמר רב נחמן אין רוב אומות מינין סבר לה כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, פירוש אפילו חזינן להו דפלחי, ולא קאמר רוב גוים עובדי ע"ז. ור' אמי, ור' חייא בר אבא ור' יוחנן דאוקי מתני' דלעיל דלא כר' אליעזר לא פליגי וכן (פירש) [פירש"י] התם. וכן נ"ל דהא אוקי' [שם ע"ב] לר' אמי כאידך דר' יוחנן. ומיהו הך מיירי בימי הראשונים אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינן אדוקין. ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז. וכלים שהביאם גוי לכתחילה לשם משמשין אינן אסורין מיד. ורבינו יב"א פירש הא דצריכים משמשים ביטול (ו)הני מילי אם עשאן מתחילה לכך [אבל אם לא עשאן מתחילה לכך] אפילו נתנם לע"ז ושימש בהן אין אסור אלא כל זמן שמשמשין בהן וכדתנן בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"ב] ג' בתים הם וכו' העמיד עליה ע"ז וסילקה וכו'. אבל רשב"ט פליג עליה והאריך. ואני קצרתי.
וראיתי שהשיב רבינו גרשום מאור הגולה ששאלתם על בגדי הכומרים שמזמרין בהן לע"ז ואומרין שמשמשי ע"ז הם ואסורין (ו)יש לסמוך אדר' יוחנן [חולין י"ג ע"ב] דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם הילכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום אידם וכיון דמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו כדתניא [נ"א ע"ב] אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר וכו' וכיון דלאו עובדי ע"ז הם אע"פ שעובדין ע"ז אינה נחשבת ע"ז, ודאי ע"ז עצמה שלהם אסורה דתנן [שם] ע"ז של נכרי אסורה מיד. בין נעבדת בין אינה נעבדת. ובכיוצא בזה שפרנסתו תלוייה בכך הנח להן שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. וגם רבינו זקני כתב בסיפרו (ראב"ן סי' רפ"ט) להיתר על בגדי כומרים שקורין קזוקלשא מפני שיוצאין בהן להתנאות לכנגד המלכים. וגם תולין המלכים הרושלר של מעילים של ע"ז באולם המלכים להתנאות, ודמי לשיפה לצורכו ולצורכה דמות השפאים כדאיתא בפרק כל הצלמים. והמחמיר תבא עליו ברכה. ורבינו אבא מרי היה מלמדינו כל היכא דאית לכומרים אחריני אע"ג דברור קא זבני לע"ז שרי כדאמרינן בפירקין [ו' ע"א] למאי נפקא מינה דאית ל[י]ה בהמה לדידיה. וכן לגבי נזיר אוקימנא [שם ע"ב] דקאי בתרי עיברי נהרא הא לאו הכי מושיט לו היין אע"ג דברור שותה היין. ואמרינן נמי [כ"א ע"א] לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכה, ודייקינן מינה דשכירות לא קניא וקא עבר הישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך, הא לאו הכי דביתו של גוי הוה מיקרי לא היה עובר הישראל אפילו משום לפני עור וגו' (טעמא) שממציא לו בית לע"ז וטעמא משום ד[ב]לאו ביתו הוה פלח נמי. והא דתנן [י"ג ע"ב] סתמא מותר פירושו אסור ותניא בתוספתא דמכילת' [בפ"ק] בסופו מוכר לו יין ואינו חושש שמא מנסכו לע"ז ואם פירש לו אפילו מים ומלח אסור למכור לו, דווקא בדלית ליה לדידיה ואז אסור במפרש.
<h2>דף ז.</h2>
והלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
<h2>דף ז:</h2>
כל החוטא מקבלין אותו בתשובה שנאמר שובו בנים שובבים שהלכה כאותו הזוג.
<h2>דף מא.</h2>
וצורות צלמים שיש לחוש שעובדים אסורים מספק דלא שרו רבנן אלא הנהו דכרכים דלנוי עבידי אבל דכפרים אסור מספק. וכן שתי וערב שהשתחוו בו לזיכרון התלוי. אבל מה שתולין שתי וערב בצואריהן לזיכרון שבאו מטעותם לא מחמירנן בהו. כך מצאתי. וצורת מטבעות הן נקראין מבוזין ושרו. וכן פר"ח. וצורות שבכלי כסף וזהב לנוי בעלמא עבידי ושרו כדמוכח בפרק כל הצלמים.
<h2>דף מא:</h2>
והילכתא כרב בע"ז שנשתברה מאיליה [מ"ט ע"ב] צריך לבטל כל קיסם וקיסם. וקיבלתי דהני מילי כשעדיין עיקרה קיים ועדיין עובדין לעיקר אבל פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כשנשתברה כל הע"ז ואין מן העיקר קיים כלום שלם. תדע דהא מייתינן עלה [מ"ב ע"א] גוי ששיפה ע"ז וכו' דעיקר ע"ז. בשפאים מה תהא עליהן נחלקו רב הונא ורב חייא בר רב והילכתא דמותר. ואנדרט' של מלכים אסורה ובפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] מפרש כל הצלמים כיצד מבטלן.
<h2>דף מז.</h2>
וע"ז הוא דמהני לה ביטול. כדמשמע בפרק ר' ישמעאל [נ' ע"א] שחיפו בהם דרכים וסרטיאות. אבל תקרובת ע"ז אין לו ביטול עולמית. ורבינו שמואל בר' מאיר פסק דהני מילי בתקרובת שהוא כעין פנים כדתנן [נ"א ע"ב] יינות ושמנים וסלתות וכו', אבל נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז וכיבן הגוי ומכרן לישראל או נתנם מותרות בהנאה, שאם תקרובת ע"ז הם אפילו ביטול לא צריכ' דלא היה בפנים למזבח כי האי גוונא, ואם לנוי ע"ז הרי הם בטלים כשכיבן כדי להנות מהן. וכ"ש חתיכות של שעוה שנותנין לפני ע"ז לדורון שמותרין שאין כאן לא נוי ולא תקרובת ואין הקדש לע"ז. וכן לחם חוק הכומרים אינו תקרובת ע"ז, כי בימים הראשונים היו מאכילין לע"ז עצמה ומלבישין אותה מה שאין כן בזמן הזה. וכן הקליצא שלהן מותרין, אבל המחתה שלהן שקורין אנצנשי"ר בלע"ז כיון שמקטירין בו צריך ביטול. ואע"ג דמים טמאים בכל יין כעין תקרובת הקרב לגבי מזבח כדתנן [שם] מצא בראשו מעות וכולי עד וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, מותר, ואפילו בלחם הפנים ושתי הלחם שהיו בפנים לא[ו] (ת)קרב לגבי מזבח מיקרי. והאי דאמרינן (שם) דלפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור, משום שכעין פנים הם מים לניסוך המים ומלח לקרבן. וקיבלתי מרבינו אבא מרי דלנר של מצוה כגון בשבת או בבית הכנסת אסור להדליק באותו שעוה אע"ג דלהדיוט שרי כדאמרינן בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"א] גבי המשתחוה לדקל שנטעו ולבסוף עבדו מהו לולבו למצוה וכן באשירה שביטלה מיבעיא לן וסלקא בתיקו.
<h2>דף מט:</h2>
והילכתא כרב בע"ז שנשתברה מאיליה צריך לבטל כל קיסם וקיסם. וקיבלתי דהני מילי כשעדיין עיקרה קיים ועדיין עובדין לעיקר אבל פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כשנשתברה כל הע"ז ואין מן העיקר קיים כלום שלם. תדע דהא מייתינן עלה [מ"ב ע"א] גוי ששיפה ע"ז וכו' דעיקר ע"ז. בשפאים מה תהא עליהן נחלקו רב הונא ורב חייא בר רב והילכתא דמותר. ואנדרט' של מלכים אסורה ובפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] מפרש כל הצלמים כיצד מבטלן.
<h2>דף נא:</h2>
וע"ז הוא דמהני לה ביטול. כדמשמע בפרק ר' ישמעאל [נ' ע"א] שחיפו בהם דרכים וסרטיאות. אבל תקרובת ע"ז אין לו ביטול עולמית. ורבינו שמואל בר' מאיר פסק דהני מילי בתקרובת שהוא כעין פנים כדתנן [נ"א ע"ב] יינות ושמנים וסלתות וכו', אבל נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז וכיבן הגוי ומכרן לישראל או נתנם מותרות בהנאה, שאם תקרובת ע"ז הם אפילו ביטול לא צריכ' דלא היה בפנים למזבח כי האי גוונא, ואם לנוי ע"ז הרי הם בטלים כשכיבן כדי להנות מהן. וכ"ש חתיכות של שעוה שנותנין לפני ע"ז לדורון שמותרין שאין כאן לא נוי ולא תקרובת ואין הקדש לע"ז. וכן לחם חוק הכומרים אינו תקרובת ע"ז, כי בימים הראשונים היו מאכילין לע"ז עצמה ומלבישין אותה מה שאין כן בזמן הזה. וכן הקליצא שלהן מותרין, אבל המחתה שלהן שקורין אנצנשי"ר בלע"ז כיון שמקטירין בו צריך ביטול. ואע"ג דמים טמאים בכל יין כעין תקרובת הקרב לגבי מזבח כדתנן [שם] מצא בראשו מעות וכולי עד וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, מותר, ואפילו בלחם הפנים ושתי הלחם שהיו בפנים לא[ו] (ת)קרב לגבי מזבח מיקרי. והאי דאמרינן (שם) דלפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור, משום שכעין פנים הם מים לניסוך המים ומלח לקרבן. וקיבלתי מרבינו אבא מרי דלנר של מצוה כגון בשבת או בבית הכנסת אסור להדליק באותו שעוה אע"ג דלהדיוט שרי כדאמרינן בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"א] גבי המשתחוה לדקל שנטעו ולבסוף עבדו מהו לולבו למצוה וכן באשירה שביטלה מיבעיא לן וסלקא בתיקו.
<h2>דף נג.</h2>
קיימא לן דמי ע"ז ביד גוי מותרין כדאיתא בפרק בתרא [ס"ד ע"א]. ואע"ג דבכמה דוכתי במכילתין משמע לאיסור, אההיא דפרק בתרא סמכינן וכן פסק רבנו האלפסי [פ"ב סי' א' רל"ז]. ובמכרה או משכנה קיימא לן כרבנן דאמרי [נ"ג ע"א] לא ביטל, והילכתא כרבי מחבירו ולא מחביריו כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב], ופרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"ב] גרסינן אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. ואם אמר לגוי אם לא תפדנו לזמן פלוני אחבלנה וכן במכרה ביטל ואפילו לרבנן ואפילו אינו צורף וכי פליגי בסתמא ולגבי צורף ישראל לא אמרינן מימר אמר גוי איידי דדמיה יקרים מזבין לה ולא אמרינן הא אלא היכא דאיכא תרי ספיקות דילמא גוי משכח לה ופלח לה ואי ישראל משכח איידי דדמיה יקרים וכו' אבל היכא שברור ביד ישראל הוא תלינן בדבר (ההוא) [ההוה]. כדאמרינן בפרק כל הצלמים לגבי טבעת שמצא ר' אלעזר הקפר וכן בפרק ר' ישמעאל לגבי גנבוהו לסטים.
<h2>דף נג:</h2>
וקבלתי דאפילו למ"ד דבאמירה או במחשבה פוסל הגוי ע"ז, היינו היכא שאנו רואין שבלא אונס הוא מסכים לכך אבל אם הוא אנוס לא ביטל עד ש[י]עשה מעשה בגופה כההיא דאמרי' [מ"ג ע"א] סטרו ובטלה ואז נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו. תדע דהא תנן ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה וטעמא מפני שאנוס לבטלה. ואין לחלק בין סתם למפרש, שא"כ כשגברה מלכות בית חשמונאי אמאי גנזום, יכיפום לבטלה, אלא ש"מ כדפרישית.
<h2>דף סד.</h2>
קיימא לן דמי ע"ז ביד גוי מותרין כדאיתא בפרק בתרא [ס"ד ע"א]. ואע"ג דבכמה דוכתי במכילתין משמע לאיסור, אההיא דפרק בתרא סמכינן וכן פסק רבנו האלפסי [פ"ב סי' א' רל"ז]. ובמכרה או משכנה קיימא לן כרבנן דאמרי [נ"ג ע"א] לא ביטל, והילכתא כרבי מחבירו ולא מחביריו כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב], ופרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"ב] גרסינן אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. ואם אמר לגוי אם לא תפדנו לזמן פלוני אחבלנה וכן במכרה ביטל ואפילו לרבנן ואפילו אינו צורף וכי פליגי בסתמא ולגבי צורף ישראל לא אמרינן מימר אמר גוי איידי דדמיה יקרים מזבין לה ולא אמרינן הא אלא היכא דאיכא תרי ספיקות דילמא גוי משכח לה ופלח לה ואי ישראל משכח איידי דדמיה יקרים וכו' אבל היכא שברור ביד ישראל הוא תלינן בדבר (ההוא) [ההוה]. כדאמרינן בפרק כל הצלמים לגבי טבעת שמצא ר' אלעזר הקפר וכן בפרק ר' ישמעאל לגבי גנבוהו לסטים.
